פרידריך הגל - המדינה - ״תרגום״

המדינה

• חירות אמתית ממשית, לא דמיונית, יכולה להגיע למימוש בפועל רק באמצעות מדינה.

• כמובן שהמשמעות של חירות אמתית היא, שכל אדם יכול להתפתח במלואו. להגיע למיצוי מלא של עצמו ושל האינטרסים שלו.

• בנוסף, כל אדם בעל חירות אמתית זוכה להכרה בזכויות שלו להתפתח בצורה מלאה, ולממש את האינטרסים שלו.

• חוץ מזה יש עוד שני היבטים חשובים לקיום של חירות אמתית. היבטים אלו הם שני צדדים של אותו מטבע:

• מצד אחד: האדם הפרטי יוצא מתוך עצמו, מתוך האינטרסים הפרטיים שלו, והופך לחלק מהאינטרס הכללי. הוא עושה זאת כדי שהאינטרס הכללי ישרת את האינטרסים הפרטיים שלו.

• מצד שני: האדם הפרטי יודע ורוצה את האינטרס הכללי. יותר מזה: הוא מכיר באינטרס הכללי, שהוא בעצם הרוח האמתי הממשי של האדם בעצמו. הוא רואה באינטרס הכללי תכלית ומטרה, שכדאי ורצוי לפעול למענן.

• מכאן יוצאים שני דברים:

• 1. לאינטרסים הכלליים אין קיום או תוקף או שלמות בלי האינטרסים הפרטיים.

• 2. האנשים הפרטיים עם האינטרסים הפרטיים שלהם, נחשבים שלמים כאשר הם פועלים למען עצמם, ולמען האינטרס הכללי באותו הזמן. כאשר הם פועלים למען המטרה הכללית בצורה מודעת.

• לסיכום אפשר לומר משהו על העיקרון של המדינה: המדינה היא מצד אחד בעלת אינטרסים כלליים. ומצד שני היא מורכבת מבני אדם פרטיים בעלי אינטרסים פרטיים. אבל דווקא לעיקרון הזה של המדינה יש כוח מאוד חזק: הוא לוקח את האדם הפרטי, הסובייקט, לקיצוניות:

• מצד אחד האדם הפרטי הוא מושג שעומד בפני עצמו. הוא נבדל לחלוטין מהכלל. הוא אישי ופרטי לגמרי.

• מצד שני, ובאותו הזמן: הוא חלק מן האחדות האמתית, הממשית, של הכלל.

• אין כלל בלי הפרטים שלו. אין פרט בלי הכלל שהוא חלק ממנו. שהוא מגדיר אותו.

• העיקרון של המדינה כולל בתוך עצמו את שתי הקצוות האלה. המדינה היא המקום שבו האדם הוא יצור אישי ונבדל לחלוטין, וגם חלק בלתי נפרד מהכלל. המצב הזה קורה בתוך המדינה.

• מה הוא היחס בין המדינה לפרטים? לבני האדם? למשפחה? לחברה האזרחית?

• מצד אחד: המדינה היא כורח חיצוני. היא הסמכות העליונה. כולם כפופים אליה. הם מצייתים לחוקיה. הם תלויים בה. למה? מטבע הדברים: כדי לממש את האינטרסים הפרטיים שלהם.

• מצד שני: המדינה היא המטרה הפנימית של הפרטים. הם רוצים אותה כתכלית שנמצאת בתוכם, ולא מחוץ להם.

• המדינה היא חזקה יותר ובעלת עוצמה גדולה יותר ככל שיש יותר אחידות בין המטרה הכללית ובין האינטרסים הנפרדים של בני האדם הפרטיים. כשהם עושים את החובות שלהם למדינה, הם משרתים את האינטרס הכללי. כשהם מקבלים זכויות מהמדינה, זה אומר שהמדינה דואגת לאינטרסים הפרטיים שלהם. אם יש איזון חזק בין הדברים, זה אומר שהמדינה היא חזקה. כי האינטרס הכללי והאינטרסים הפרטיים מאוחדים.

• ישנו טיעון, דימוי, של המדינה שאני רוצה להציג:

• הטיעון אומר כך: בני האדם, הפרטים, הם חברים במדינה. לכן הם צריכים להשתתף בדיונים ובהחלטות שהמדינה מקבלת בעניינים כלכליים. העניינים האלה שייכים לכולם, ומשפיעים על כולם, ולכן כל החברים במדינה צריכים להיות חלק מזה. להשתתף באופן פעיל בדיונים ובהחלטות. לכל בני האדם, הפרטים, החברים במדינה, יש זכות לכך שההחלטות האלה יעשו בידיעתם ולפי רצונם.

• המטרה של הטיעון הזה הוא להכניס את המרכיב הדמוקרטי לתוך הגוף החי שנקרא מדינה.

• הטיעון הזה נראה מאוד מובן ונכון: המדינה מקיימת דיונים והחלטות כלכליות? זה נוגע לכל אחד מהפרטים? מבני האדם? הפרט הוא חבר במדינה? מכאן יוצא שכל אחד מהפרטים צריך להיות שותף לתהליך באופן פעיל.

• אבל הטיעון הזה לא נכון לדעתי. הוא מסתפק בקביעה שאומרת שהעניין הוא שהפרט הוא חבר במדינה. זו קביעה פשטנית, שבאה מחשיבה שטחית.

• צריך לבדוק את העניין דרך הבחינה התבונית. להסתכל על הבעיה דרך השכל והתבונה.

• מהי המהות, המשמעות של אידאה כלשהי? של מושג כלשהו? המשמעות האמתית זהה למשמעות המעשית של המושג. אין דבר כזה שיש אידאה, מושג בעל משמעות גבוהה אחת. ובפועל לדבר המעשי עצמו יש משמעות אחרת. זה אותו הדבר. אבל אסור להתבלבל ולחשוב שזה אומר שהדברים הם כפשוטם. כפי שאנו רואים אותם בדרך כלל מתוך צרות אופקים.

• הטיעון הנכון הוא כזה: המדינה היא למעשה שלם המורכב ממעמדות נבדלים. האדם, הפרט, הוא לא סתם ״חבר במדינה״. הוא חבר באחד המעמדות שישנם במדינה. הקביעה הזאת: אדם ספציפי זה - הוא חבר במעמד זה, היא הצורה היחידה שדרכה יש לאדם קשר עם המדינה. בצורה הזאת נקרא שהוא חבר במדינה. שוב: האדם, הפרט הוא חבר במדינה, דרך המעמד במדינה שהוא שייך אליו.

• בתוך הקביעה הזאת יש גורם כפול:

• האדם הוא איש פרטי מצד אחד, ומצד שני באותו הזמן הוא נציג של תודעה ורצון כלליים.

• אבל אין דבר כזה תודעה כללית. מחשבה כללית. רצון כללי. הם מקבלים חיים, ומתמלאים במשמעות רק כשהם מתמלאים בצורה הנבדלת שלהם. בזה שיש לאדם מעמד מסויים ונבדל ופרטי. הכלל מקבל חיים ומשמעות דרך זה שהפרט מקבל את ההבחנה האישית המיוחדת לו.

• מה הוא הכלל? הקביעה הממשית של המעמד של כל פרט.

• במילים אחרות: היחיד הוא סוג. הממשות הכללית הפנימית שלו היא סוג גבוה ממנו.

• הקביעה הזאת היא לא סתם באוויר. היא מתממשת וחיה דרך החברה, הקהילה וכו׳.

• יש לכל פרט אפשרות לנצל את הכישרונות שלו כדי להיכנס לכל מעמד שהוא מתאים לו. כולל מעמד עובדי הציבור.

• ישנה עוד טעות בטיעון שהצגנו קודם, שכולם צריכים להשתתף בענייני המדינה. הטעות היא שיוצאים מתוך הנחה שכולם מבינים בעניינים האלה.

• ההנחה הזאת נשארת חסרת טעם גם כשהרבה אנשים טוענים כך.

• אבל כל אחד יכול לבטא את הדעה הפרטית שלו, ולנסות להשפיע על הכלל כך שדעתו תהפוך לחשובה ומשפיעה.

• אומץ היא תכונת אופי אישית. היא יכולה לשרת תכלית שלמה ואמתית שהיא הריבונות של המדינה. כלומר כדי שמדינה תישאר בעלת שלטון עצמי היא צריכה את האומץ הפרטי של האדם הפרטי.

• כדי לממש בפועל את התכלית של המדינה להיות בעלת ריבונות עצמאית, צריך להקריב את הריבונות האישית. כאן אנחנו רואים את כל הגודל של הסתירות הערכיות ביותר:

• כדי לקיים חירות, צריך לוותר על החירות.

• הקיום של הפרט, האדם, למען עצמו, תלוי לחלוטין בכך שישרת את המערכת של הסדר החיצוני.

• כשהפרט, האדם נכנס לצייתנות גמורה, ומבטל לחלוטין את השכל שלו, ומאבד את הרוח הפרטית, הוא נמצא בתוך רוח כללית חזקה ומקיפה ביותר.

• הכלל פועל בצורה אישית ועוינת נגד הפרטים, ומצד שני אין לו נגדם כלום, ויש לו אפילו חיבה כלפיהם.

#סימסטרא #שנהא #הגל #המדינה #תרגום #מאמר #מגזרשלישי